כיפורים בסוכות
*פרק ד' – אנשים*
*אביאני ופיורנטינו*
בשנות השבעים, "צוללות בוואדי", היה הקוד לתרחיש בלתי סביר בעליל, שמדמה אויב שלא ניתן להתמודד עימו. בשבת, לפני שבועיים, התממש לאסוננו תרחיש בלהות כזה, שהיה גדול עשרת מונים מהאיום אליו התכוננו כיתות הכוננות של יישובי עוטף עזה.
בישובים בהם גודל הכוח התוקף היה שווה ואף כפול ומשולש, יכלו הגיבורים המקומיים לעמוד מול הפולשים, על אף שהפתיעו אותנו. בישובים בהם הוחדרו טרוריסטים בכמות וביכולות צבאיות גדולות, בטרם התארגנה כיתת הכוננות, התחוללו מעשי הטבח הנוראים.
בשער הנגב, הבאנו לקבורה השבוע עשרות חברות וחברים, צעירות וצעירים, ילדים ומבוגרים שנרצחו בביתם בידי בני עוולה. חלק מהנופלים זכו למות כשנשק בידיהם והם מגנים על הבית הפרטי והבית הקיבוצי שלנו. שניים מהם היו מנהיגים מקומיים, הרבש"צים: שחר אביאני מכפר עזה ואילן פיורנטינו מנחל עוז, שנפלו כשהם מממשים את תפקידם, עד כלות.
*נעה, נעם, ששי והקצין הנעלם*
בשבת ההיא, נעה חנוכה ממפלסים הייתה בחודש תשיעי. נעם, בעלה, יצא לעבודה ותוך מספר דקות - כמות משוגעת של "צבע אדום". נעם כותב לה "אני חוזר אלייך". לא חולפות חמש דקות, היא מספרת ואני מקבלת את השיחה הקשה בחיי: אהוב ליבי נפרד ממני בטלפון: "נועה סליחה ירו בי". הוא בוכה. בוכה אמיתי מהלב, לא כי כואב לו פיזית אלא כי הוא לא הצליח לחזור; בצומת שער הנגב ירו בו מחבלים. "אתה נשאר בחיים" אני צועקת עליו, "צא מהאוטו וחפש עזרה, דחוף". הוא יוצא ורואה קצין, מבקש ממנו עזרה. הקצין מעלה אותו במושב האחורי אצלו ברכב. בצומת שדרות, הקצין נפצע מירי של מחבלים. נעם מתקשר בשנית. אני כבר מבינה שיש בקיבוץ חדירה, מבקשים מאיתנו לסגור דלתות חלונות להישאר בממד. אין לי קליטה, אני חייבת להבין שנעם ניצל. הוא מתקשר מצומת מבקיעים והחייל נעלם לו. אני שומעת את הקול החלש שלו, את חוסר היכולת לדבר. אני מתחננת אליו: "נעם תוציא יד מהחלון". מד"א והמשטרה לא עונים לי, אני חסרת אונים. פתאום עולה לי על הקו שלומי ששי, שלו אנחנו חייבים את חיינו. שלומי הוא חבר ממפלסים שיצא לרוץ באשקלון ונתקל במחבלים בדרכו חזרה לקבוץ. הוא מוצא את נעם, באפיסת כוחות במושב האחורי של רכב ללא נהג ולוקח אותו לברזילי ברכב של החייל. נעם ניצל. אבל הקצין איננו, איש לא דרש עד כה את הרכב...
לנעה החלה ירידת מים. בניטה, הפרמדיק האלוף שלנו וחברים מכיתת הכוננות חילצו אותה מהישוב הנצור.
בבית החולים נעם היה מורדם ומונשם שבוע שלם ונועה אושפזה עם רעלת היריון קשה מאוד. מסכמת נעה: "לפני יומיים הפכנו למשפחה, בדיוק ביום החתונה שלנו. הכרנו בקיבוץ, התחתנו בזכות הקיבוץ, הקהילה היא הכוח שלנו."
*יולה ונטלי*
לפני כמה שבועות, פגשתי בקפה גרג בשדרות את יהודית (יולה) רענן, ששוחררה אמש מהשבי עם נטלי, הבת שלה. בגרג חידשנו קשר לאחר עשרות שנים, אז הכרנו, כיוון שהייתה חברת נפש של בת דודה שלי. היא הייתה אמורה לסיים את הביקור בנחל עוז ביום ראשון, ה 8 באוקטובר.
השחרור המרגש מזכיר לנו את מאות חסרי הישע, שמוחזקים בידיו הברוטאליות של ארגון הטרור, איתו יש לנו חשבון דמים נוקב.
*שמוליק, ניר וחברים*
שמוליק שגדל בבית זרע ומנהל את הרפת במעגן מיכאל, וניר מנתיב העשרה לקחו על עצמם את הניהול המקצועי ואת סידור העבודה של המתנדבים ברפת מפלסים. איתם נמצאים כעת גילי ואילן, בני הקבוץ, תמיר מכפר ויתקין וסאהר מדלית אל כרמל. התאחדות יצרני החלב בישראל מוודאת שכל הרפתות ביישובי העוטף תחזורנה לפעולה.
*מלפני ומאחורי*
והשכול בכל.
אמש קברנו את עומר חרמש, הבן של שי, אותו החלפתי בתפקיד ראש המועצה ואת ניצן ליבשטיין, הבן של אופיר, אשר החליף אותי.
*אילת ובלהה*
אילת מכפר עזה איבדה את הבן שלה ועוד בני משפחה קרובים. בלוויה של בלהה, האמא של האיש שלה, היא שרה בקול בוטח ובאיכות נדירה את "אני גרה מול הים". שאלתי את אילת מאין הכוח לשיר בעוצמה ובדיוק מוזיקלי והיא השיבה לי: "הפוך, זה מה שנותן לי כוח".
הקשיבו לביצוע של ריטה ולמילותיו של יוסי בנאי, בלחנה של ענבל סמדר:
"יש ליופי פה טעם
של עקבות מלחמה,
פה גדלים עשבי זעם
בין פרחי נחמה.
כאן יודעות השפתיים
לחייך לזמן,
כאן בוכות העיניים
כבר שנים מעצמן."
(הוידאו של השיר בתגובות)
שבוע טוב ובשורות טובות,
אלון
