Topaz Ram

העוצמה של ישראל גורמת לי לחשוב מה נוכל לעשות עם שוק חופשי ואמונה. עושר כלכלי ופיתוח לרווחת העם ובניית צבא מרדים. אמונה - לדעת מה לעשות עם זה. כמובן, שהאמונה חשובה יותר. אנחנו יכולים לבנות תוך כמה שנים, את אחד משלושת הצבאות החזקים בעולם אחרי ארה"ב וסין. כמובן לא ברמה המספרית, לא אותם מטרות: אך ברמה הטכנולוגית שהופכת לשחקן משמעותי יותר במדרג הצבאות שיכולים להעניש ולכפות מציאות פוליטית מדינית בעולם. הכוח של צבאות הוא היכולת לכפות שינוי מדיני וסדר עולמי חדש. אמונה, עושר ושגשוג. אין סיבה שהדור שלנו לא יוביל זאת לעידן של ציונות חדשה שלא מרכינה ראש יותר. https://t.me/Topazram

משהו שעשיתי בgpt4 על החיזבאללאים. שמחתי להעליב ודרום לבנון שלנו

השמדת הביפרים - מכה על יכולת התקשורת של לוחמי חיזבאללה מול הפיקוד העליון. תקשורת היא מה שבונה או מפרק צבאות ברמה ההיסטורית. הקשר הישיר בין הפיקוד העליון לחיילים וליחידות - הוא זה שהפך את שדה הקרב למודרני. זה התבטא במלחמת האזרחים האמריקאית, מלחמת העולם הראשונה והשנייה: הפערים בין צבאות נמדדו בין היתר ביכולת התקשורת. במלחמה כוללת מול ישראל, חיזבאללה יתקשה להזיז כוחות ביעילות או לעדכן מטרות חדשות. ישראל שלפה קלף צבאי רציני, מהסוג שמשנה את שדה הקרב לחלוטין. https://t.me/Topazram

גלנט. החשיבה הזו שמשרד הביטחון מאויש ע"י ביטחוניסט - היא חשיבה טכנוקרטית פרמיטיבית שנכשל במבחן המציאות. לא כל מי שהיה רופא, יכול לנהל בית חולים. לא כל מי שנהג מדהים, ידע לנהל מוסך. לא כל שחקן כדורגל יהיה מאמן טוב. יש הבדל בין להיות לוחם, אמיץ ככל שיהיה - לבין תפקיד שר הביטחון שהוא האם אמא של המאקרו. זו חשיבה סוציאליסטית שאמנם יכולה להיות נכונה במיקרו, אבל גרועה מאוד כשזה מגיע לניהול תקציבי, סדר ארגוני ומשמעת. לנהל מערכת גדולה, זה סיפור אחר. תפקיד משרד ממשלתי הוא לפקח ולבצע בשם הציבור. שר החינוך הוא לא שר המורים, שר האוצר הוא לא שר הבנקאים, שר הבריאות הוא לא שר הרופאים. מטרתם של שרים היא לייצג את מדיניות הממשלה ורצון הבוחר מול הממסד. ולכן החשיבה הזו של "מומחה לתיק" - יכולה המון פעמים להיות חרב פיפיות של בינוניות ויצירת דלת מסתובבת של מועדון סגור. אני הייתי רוצה שר ביטחון מהעולם העסקי/אזרחי, שניהל משא ומתן, שהתמודד מול בנקאים ורשויות מיסים. אני רוצה מישהו שהוכיח שהוא הצליח להסתדר בלי "אמא מדינה". כמובן, לא רק איש עסקי - אבל לא עוד גנרל בדימוס. במיוחד שרוב הגנרלים, לא כולם כמובן - כישלונות עסקיים אחד אחד. מישהו שאם ארה"ב תפעיל עליו לחץ או גורמים פוליטיים - הוא יהיה לא רק קר רוח, אלא ידע למנף סיטואציות קשות ליתרונות. וזה מה שיש בעולם העסקי שאין בצבאי: היכולת מהמינימום לראות את המינוף, ההזדמנות, ההשראה. ולא רק להגיד מה "אי אפשר". הפוליטיקה הישראלית סובלת מאינפלציית פקידים וגנרלים במיל'. זה לא יכול להיות שבצומת מקבלי ההחלטות מעטים ניהלו חיים אזרחיים מינימלים ועם כישורי הישרדות של היצע וביקוש - לעומת אנשים שגדלו בקביעות. ההנהגה, לא יכולה להיות אבטלה סמויה של פנסיות תקציביות. אם יש משהו שה-7.10 הראה, שהצבא היה בלוף בהמון תחומים. צבא של 15 מיליארד דולר, גם אם גל סרבנות או ממשלה לא מתפקדת - לא היה צריך להתבזות מול היחפנים של חמאס שהשתמשו בג'יפים וכפכפים לחולל פה שואה. ישראל צריכה להיות אזרחית יותר. כולל משרד הביטחון: למיגור תרבות הבינוניות, השקרים והמחדלים. מעבר לדעתי על תפקודו של גלנט כשר ביטחון - יש פה אקסיומה אזרחית חדשה שעלינו לשנות: הצבא לא יכול להיות מועדון סגור שמשבט למשרד הביטחון מועמדים. https://t.me/Topazram

בטח זה מוזר לכתוב את זה בשבת. אבל אני לא אוהב את התקופה של הפרשות האחרונות בתורה. זה מכאיב לי עד עומק לבי שמשה רבנו לא נכנס לארץ ישראל. זה כאב, כאילו בשר מבשרי לא איתי. אני מסתכל על ארץ ישראל, נהנה מהנוף ואז חושב על משה - ומרגיש את העצים מתכופפים, את הפרחים עצובים, ציוץ הציפורים הופך למנגינת אבלות, השמיים כחולים פחות והעולם קודר יותר. ואולי כולנו צריכים לעבור תיקון. וגם אני. אולי קשה לי לקבל את העובדה - שהעולם הזה בהשאלה בלבד. שהחיים לא שלנו, שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד שיותר גדול מהתאוות, התשוקות והחלומות שלנו. יש לנו תפקיד, אם נרצה או לא. כמה טרגדים ואומללים בני האדם שגורשו מגן עדן - ויש להם תחושה של שליטה על העולם. עד שהמציאות, לוקחת את השליטה הזו מאיתנו, אנחנו מאבדים משהו ומרגישים אומללים. אתה לא יכול לאבד מה שלא שלך. והעובדה שמשה רבנו לא נכנס לארץ ישראל, לארץ המובטחת שלו - מפרקת את תחושת השליטה שיש לנו בחיים. אם משה לא נכנס לארץ הקודש, אז מה יהיה איתנו האנשים שפחות ממשה רבנו? כולנו איבדנו משהו בחיים האלו. במיוחד בתקופת המלחמה הזו. כולנו מתאבלים על משהו. כולנו הרגשנו מרחק נגיעה מחלום. אבל כמו משה רבנו, יש לנו תפקיד - יותר חשוב מאיתנו. לטובת המשפחה, העם, המולדת. משה רבנו תמיד לבד. הוא לא חלק מהנהגה קלאסית, הוא לא חלק מהעם. הוא לא חלק ממלכות מצרים, הוא לא חלק אמיתי ממשפחת יתרו. אך תמיד ברגע האמת - הוא מתעלה על תחושת הבדידות שלו להיות חלק מקבוצה. חלק ממשפחה, חלק מעם, חלק מאלוהים. ארץ ישראל היא המקום היחיד שמשה חלם עליו, להיות חלק ממנו. והוא לא נכנס. אני לא יודע איך להסביר זאת, אני מרגיש את כאבו. אולי יום אחד אהיה יהודי טוב. אולי יום אחד בתחיית המתים אפגש עם משה רבנו. ונהיה בארץ ישראל שלנו. וביום מותי, לא אבקש גן עדן. אבקש לבקש ממשה רבנו סליחה, שהייתי יהודי גרוע. סליחה על דור המדבר. מאת יהודי בינוני וסביר בפאב, ביום שבת.

ירדן ומצרים, הן 2 ישויות מתודלקות ע"י העולם המערבי כדי לשלוט כשלטונות פרוקסי במזרח התיכון. רק ששבט המלוכה בירדן הוא פחות מ-40% וירדן המדינה הענייה ביותר במזרח התיכון - ומצרים עם מעל 50% מוסלמים קיצוניים באוכלוסיה ולכן חיה ברודונות, וגם היא אחת המדינות העניות בעולם בצורה מזעזעת שבכל מדד מצרים היא העולם ה-5. לכן כשבמיינסטרים הישראלי מדברים על ירדן ומצרים כישויות שיש להתחשב בדעתן - זה להתחשב בדעתן הזמנית בלבד. כוחות השוק והאוכלוסייה יכולים בכיף לקפל את 2 הישויות האלו - כמו שלבנון, עיראק וסוריה קופלו. השלטון הוא מיעוט רודני והאומה היא ענייה ופרמיטיבית. תוסיפו לזה את קסמי האסלאם הרדיקלי וקיבלתם ענני חושך של ברבריות והעולם ה-5. הקונספציה של המיינסטרים הישראלי - שישראל יכולה לשלוט בסיטואציה. מצרים מדינת עוני של 110 מיליון איש. ירדן מדינה בעוני כרוני. 2 השלטונות רודניים. כל המזרח התיכון מתמוטט וכמו שסוציאליזם לא יכול להנדס כלכלה קולוניאליזם פרוקסי של מעצמות לא יכול להנדס מציאות אלא רק לטשטש אותה מול כוחות עממיים וכלכליים. כלומר: אני לא חושב שצריך לבעוט בהן, אבל חד משמעית לא לקחת החלטות שישפיעו על החיים שלנו לרעה או לטווח הארוך "כי מלך ירדן אמר" או "מצרים רוצה". שישבו בצד ויסתמו כי 2 הישויות האלו עם משטרים שחיים על כידוני המודיעין הישראלי. הנחת העבודה שלנו שגם מצרים וגם ירדן יכולות להיות יום אחד אויב: בין אם לפופוליזם לבני עמם, או שלטון שיקרוס, או שלטון חלש. זה כבר כבר בהפיכה מול מובארק החילוני, כשהאחים המוסלמים לקחו את השלטון במצרים עד מהפכת הגנרל סיסי. ואני מקווה מאוד שיש מישהו במערכת הביטחון - שעם תכניות הגנה והתקפה מול ירדן ומצרים. אפשר רק להגיד חבל שמול מצרים מסרנו את סיני, חבל ארץ פי 3 גדול יותר מישראל עצמה - וחבל שמול ירדן הם לא קיבלו את אזרחיהם הרמללאים והג'נינאים בהסכם השלום. גם מצרים וגם ירדן, השחילו אותנו להיות הבייסיסטר של העזתים והרמללאים, במקום הליך התנתקות מסודר - שהאומה הערבית למען השלום, קולטת ערבים במדינות האם המקוריות שלהם. ברמה האישית - 7 באוקטובר היה עם רקע של הסתה רבת שנים בתחומי ממלכת ירדן, ורקע של אין ספור מנהרות ממצרים. כיום נשק זורם מירדן ליו"ש. בעוד ישראל נותנת מים לירדן - היא מקבלת רובים ליו"ש. בעוד מצרים בשיתוף פעולה כלכלי עם מצרים, היא מקבלת מנהרות לחמאס. או שהשלטונות שם מעלימים עין כי הם חלשים, או אנטישמים ומתכוננים למלחמה. כך או כך, "השלום" הזה שווה ערך לתשלום פרוטקש'ין, לא יותר. ברמה הצבאית אני מאמין שעוד כמה שנים אם כבר לא עכשיו, גם ירדן וגם מצרים בפיגור טכנולוגי עמוק בכל תחום, ובמקרה של מלחמה כוללת ישראל תשתק אותם ברמה השלטונית והאזרחית תוך שעות. כמובן, אסור לנו לחשוב קונספציה. ה-AI לא עזר מול חמאס. ולכן, עלינו לחשוב התקפי מול כל שכנה שיש לנו היום במעגל ירדן, סוריה, מצרים ולבנון. מדינות אומללות וכושלות שהן בגדול נטל על האנושות וקיימות כי האלטרטיבה האנרכיסטית האסלאמיסטית מפחידה יותר את המערב. ולכן, עלינו להיות דרוכים מולן. https://t.me/Topazram

הדור שקיבל את סיני ועזה ישראלים, והותיר לנו בירושה את כיבוש עוטף עזה ע"י האויב - לא יכול להטיף מוסר לצעירים. ישראל כמו עסק שלוקח הלוואות בלי סוף, עד שהריביות גבוהות מסך החזר ההלוואה - עשתה עסקים עם טרור כבר 5 עשורים בהליך נסיגה מתמשך, אי כיבושים, אי ניצחונות. כעת הדור שלנו משלם הריביות: על הנסיגה מסיני, על הסכמי אוסלו, על הסכם השלום המחורר מול ירדן ומצרים, הנסיגה חסרת האחריות מדרום לבנון ורצועת עזה, על גלעד שליט, על סבבי הפסקות האש. "ומה עם גלעד שליט?" "ומה אם ימותו חיילים בעזה?" וקיבלנו את זה בריבית דמים. באמת - השתתפו בתהליך ההרסני הזה כל כך הרבה אישים, מכל כך הרבה מפלגות, מכל כך המון אריסטוקרטיות - שאין טעם לדון מי אשם. זה שווה ערך לקריסה של בניין. כל המערכת כשלה. אפשר להגיד שזה דור מדבר. תקשורתית. תרבותית. דתית. דור מריר ולא יוזם, שכל האליטות שלו עושות יד אחת נגד המשפחה ומשלמי המסים הישראלים והאדם העברי. מונופולים גדולים, ההסתדרות, מערכת הביטחון, מערכת המשפט, הרבנות הראשית, התקשורת, האוניבריסטאות - כל אלו מוקדי כוח מונופוליסטיים וקרטליטסטיים שלא רוצים שדם חדש יצמח בשום תחום ורואים ברפורמה, פיתוח וקדמה כאויב - תוך תרבות אומללה וכושלת של ועדי עובדים כושלים מברית המועצות מלפני 100 שנה. מדובר על תרבות פוליטית קודרת ואפלה - שכל הנגזרות האקדמיות, הציבוריות והחברתיות שלה פשוט הושחתו ע"י הגלותיות, החמדנות, הריקנות וחוסר המעוף והבינוניות. זה אפילו לא ויכוח על יהודי או ישראלי, ימני או שמאלני. זה סתם קשקושים. זה ויכוח בין העברי החירותני שרואה בעצמאות מדינית וניצחון כחזות הכל - בין היהודי הגלותי שמוכן למכור את החירות לטובת גחמות. זה מאבק בין יוזמה לחוסר מעוף, בין גדולה לבינוניות. בין הזכות לחלום לבין קטני אמונה. עננים של ועדים, גנרלים, רבנים, אנשי תרבות ותקשורת, אקדמאים, מומחים - שלא ידעו להוביל אותנו לניצחון. כמובן לא כולם רעים, יש כמובן אנשים טובים: אך חוסר המעוף והבינוניות במדינה הזו נמצא בכל תחום ולכן הויכוח הפוליטי הקלאסי מאבד מהרלוונטיות שלו לפחות בעיניי. בעידן של מהפכה תעשייתית, זה אפילו מרגיש מגוחך. בעידן שהצעירים רוצים ניצחון, זה מגוחך. זה פשוט מגוחך ונמאס לנו לשמוע "אי אפשר" וקשקושים של "זה לא יהודי", "זה לא ממלכתי", "זה לא מוסרי". קשקושים שנוסדו במקומות רוע ואופל שחיים בתיאוריה והפילוסופיה ולא חיים בעולם המעשי שהדם היהודי נשפך ברחובות ומנותקים מנשמת האדם העברי לחירות על ארצו. לא אכפת אם זה דרום תל אביב, יו"ש או הגליל והעוטף. ויש לי חדשות: ציר פילדלפי זה רק הפתיח. זה פתיח לשינוי תודעתי יהודי מנסיגות לכיבוש, מגירוש לשחרור, מתרבות האין פתרון לתרבות היש פתרון, לתרבות יוזמת ומתקדמת - מול היהודי הגלותי שקונה שקט בריביות דמים. כמו שליהודי ארה"ב לא היה אכפת מדור העתיד שלהם לעבר התבוללות, כך לישראל לא היה אכפת לדחות את המלחמות לדור העתיד. השאירו לנו חובות פנסיות תקציביות וחובות מלחמה. גם לדור שלנו מגיע 67' משלו. לדור שלנו מותר לחלום על אומה גדולה. https://t.me/Topazram